דניאל ליבסקינד תיכנן לא מעט פרויקטים שאפתניים בישראל שנותרו על הנייר, אך בית איינשטיין המסקרן באוניברסיטה העברית כבר יצא לדרך. עם הנחת אבן הפינה הוא מספר על ההשראה ששאב מתורת היחסות, מתגאה באתר גראונד זירו בניו יורק ומסביר למה הבניין החדש של בצלאל מביך

פורסם לראשונה בעיתון הארץ  ,יולי 2023

נעמה ריבה

 

בעשור האחרון תיכנן האדריכל היהודי דניאל ליבסקינד מספר בניינים בישראל. הוא תיכנן את מגדל הפירמידה בירושלים, היכן ששכן קולנוע עדן בין הרחובות המלך ג’ורג’, אגריפס ועליאש. את המלון התת-ימי השאפתני במיוחד של אילת. הוא גם הכין תוכנית לשיפוץ והגבהת מגדל בית גיבור מול חופי תל אביב, ואף השתתף בתחרות לבניית קמפוס טבע באזור גלילות. אף אחד מהפרויקטים הללו לא יצא לפועל, וכולם נגנזו. כעת הוא מתכנן את בית איינשטיין באוניברסיטה העברית בירושלים, שאבן הפינה שלו הונחה בחודש שעבר. התכנון נעשה במשותף עם משרד “החדר” התל אביבי שהיו שותפיו המקומיים לתכנון מרכז הכנסים והאירועים וואהל בבר אילן — המבנה הראשון של ליבסקינד שיצא לפועל בישראל ונחנך ב–2005. כפי שאומר האדריכל חנן פומגרין ממשרד “החדר” בחיוך מעט ציני: “הפרויקטים שהוא עושה איתי — נבנים. בית איינשטיין כבר בשלב מתקדם של תכנון, אנחנו עובדים על היתר בנייה ולקראת דיון בעירייה בדרך לביצוע”.

ליבסקינד (77), שמבקר בארץ בתדירות גבוהה, שמח על כל פרויקט שלו בישראל ובכלל, אך לא מתרגש, לפחות לא כלפי חוץ, מאלה שבוטלו. “למזלי לא חסרה לי עבודה, אבל כן מאוד חשוב לי לעבוד בישראל, אני ישראלי”, הוא מצהיר בראיון שנערך באחד המלונות בחוף תל אביב. “זה קורה בכל מקום, שמתבטלים פרויקטים, תאמיני לי. זה לא ייחודי לישראל. זה תלוי ביזמים, בכסף, זה לא קשור לאדריכלות. אני עושה הרבה דברים מעניינים וכן, חשוב לי לתכנן גם בישראל — זו לא עוד מדינה”.

 

הפגישה שלנו מתקיימת במהלך עוד שבוע הפגנות סוער, וליבסקינד, שבזכות האזרחויות הנוספות שלו (הוא מחזיק גם בדרכונים אמריקאי וגרמני וחי בין ניו יורק לברלין) מרבה לשוטט בעולם, מספר שהוא מעודכן מאוד באירועים. “אני עוקב אחר מה שקורה בישראל, אני מודאג מזה. מי לא מודאג? יש לי משפחה גדולה שגרה בישראל והם משתתפים בהפגנות. דמוקרטיה זה לא משהו שאפשר להתחייב שהוא יישאר תמיד. דמוקרטיה זה דבר רגיש ולישראל אין חוקה. זה מאוד אמיץ לראות כל כך הרבה אנשים יוצאים שבוע אחר שבוע. זה מדהים”.

 

בית איינשטיין יכלול חלל תצוגה שיציג את מורשתו, פועלו ומחקריו של זוכה פרס הנובל והמדען היהודי פרופ’ אלברט איינשטיין, מהאבות המייסדים של האוניברסיטה העברית שהוריש את כל כתביו וקניינו הרוחני לאוניברסיטה. המבנה יהווה מרכז לחינוך מדעי וטכנולוגי, ויחשוף באמצעות שיטות תצוגה מודרניות, מסמכים מקוריים והדגמות מדעיות לתרומתו האדירה של איינשטיין למדע.

 

הרעיון להקים את בית איינשטיין התגבש במוחו של עידו אהרוני, דיפלומט לשעבר ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ב–2007 הוא נתקל בפרסום של האוניברסיטה העברית בנוגע לארכיון של איינשטיין. “לא ידעתי עד אז שהארכיון נמצא בישראל”, הוא מספר. “זו היתה תקופה שהקדשתי למיתוג של ישראל מחדש כמקום שיש לו מה להציע בתחומי התרבות והמדע, וחשבתי שמדינת ישראל צריכה לעשות משהו עם הנכס הזה שקרוי אלברט איינשטיין”. ב–2010 הוא הגיש מסמך לממשלת ישראל עם רעיונות מגוונים, ובין היתר נכתב בו על איינשטיין: “אחד המותגים הידועים ביותר בעולם והכי פחות מנוצלים, הוריש את כל רכושו לאוניברסיטה העברית. לא רבים יודעים שאלברט איינשטיין היה ציוני נלהב. כל ימיו היה ער לבעיות העם היהודי ותמך בשאיפתו לחדש את חייו הלאומיים”. עוד כתב: “מדינת ישראל תרוויח רבות משדרוג האופן שבו נכסים פיזיים אלו מוצגים לקהל. קשה לדמיין תייר שיגיע לישראל ולא יבקש לראות את הנכסים הללו במו עיניו”.

 

אהרוני התחבר לנשיא המנוח שמעון פרס, שהתלהב מהרעיון ופנה לאדריכלים נורמן פוסטר ופרנק גרי שהציעו הצעות לעיצוב הבניין. ב–2012 התקבלה החלטת ממשלה בעניין, אך תקציב לא ממש היה. באותה תקופה הגיע הרעיון לפרויקט גם לליבסקינד שאף הציע רעיון לנשיא פרס — אבל הוא ירד מהפרק. בשלב מסוים, האוניברסיטה ניסתה לצמצם עלויות ותכננה להשמיש את מבנה הפלנטריום כבית איינשטיין בתכנון של המשרד הירושלמי ארד־סימון. עדיין, כל הרעיונות נגנזו.

 

ב–2016, אהרוני סיים את תפקידו כקונסול ישראל בניו יורק, והתפנה שוב לעסוק בפרויקט. “ב–2017 סיפרתי לאספן חוזה מוגרבי על הרעיון לבית איינשטיין. הרגשתי שהוא יבין את החשיבות. הוא אמר שזה מעניין אותו אבל לא התחייב”. לפני כשנה התגבש העניין וממשלת ישראל קיבלה החלטה להעניק 23 וחצי מיליון שקלים ממשרדי ממשלה שונים לטובת הפרויקט, שישלימו את התרומה של מוגרבי בגובה 12 מיליון דולר (העלות הכוללת היא כ–65 מיליון שקלים).

 

המבנה יכלול שחזור של הספרייה הפרטית של איינשטיין ויהיה ניתן לעיין בו במסמכים מקוריים, ביניהם תורת היחסות המקורית וכתב היד המפורט שבו נכתבה המשוואה הידועה E=mc². הוא ימוקם בכניסה לקמפוס גבעת רם בקצה הציר הנופי של האוניברסיטה, על מגרש שמשמש היום לחניה, ויהיה קרוב יחסית לשדרת המוזיאונים ולספרייה הלאומית שבנייתה מסתיימת בימים אלו.

 

המבנה לא יהיה גדול במיוחד וישתרע על פני 2,900 מטרים רבועים, בשלוש קומות. הקונספט האדריכלי הוא תנועה והמבנה יורכב מקווים ישרים כך שמבחוץ יתקבל מבנה מונוליטי מחופה באבן בהירה. בקומת הכניסה, שגובהה יהיה כמעט שישה מטרים, תוצב תערוכת קבע וייבנה חלל לתערוכות מתחלפות. בקומה העליונה ייבנו שחזור של הספרייה הפרטית של איינשטיין, חדר הרצאות, אזור קריאה ומרפסת. מתחת לקרקע ימוקמו חללי תפעול, משרדים ומחסנים.

 

ליבסקינד מסביר שההשראה לתכנון בית איינשטיין שאבה מהברק של איינשטיין ומרעיונותיו על היקום. “לפי תורת היחסות, חומר מכתיב למרחב־זמן איך להתעקם ומרחב־זמן עקום אומר לחומר איך לנוע. השתמשתי במחשבה זו כעיקרון מנחה ליצירת חלל דינמי המשתנה ללא הרף, מאיר ומעורר פליאה אצל המבקר”.

 

מדובר בבניין קטן יחסית. אתה מקווה שהוא יהפוך לאייקון חדש של האוניברסיטה והעיר?

“בית איינשטיין זה מבנה שכולם יתעניינו בו. הוא לא למשפחה או רק לחוקרים. הוא אייקון חדש לעולם, לא רק לאוניברסיטה ולעיר. אדריכלות זה לא עניין של גודל. היא עניין של אמביציה ואיכות. אפשר לעשות פרויקט ענק שיש לו אפס השפעה”.

 

ליבסקינד נולד בלודז’ בפולין, לאחר מלחמת העולם השנייה. לישראל עלה כילד עם הוריו ניצולי השואה: “בפולין כיהודים כמעט לא יכולנו להיות חלק מהחברה בגלל הדת שלנו. אני זוכר את האור של ישראל כשהגעתי אליה, מנוגד לעגמומיות של פולין הקומוניסטית. כשעליתי לישראל זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי להזדהות באופן חופשי כיהודי” — אמר ליבסקינד בראיון ב–2010 ל־The Jewish Chronicle. הבית וההיסטוריה המשפחתית השפיעו עליו למרות שעזב בגיל צעיר את ישראל לארצות הברית: הוא תכנן את אנדרטת השואה במונטריאול, המוזיאון היהודי בקופנהגן, המוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו ואנדרטת השואה באמסטרדם. על האנדרטה שעליה חקוקים שמות יותר ממאה אלף קורבנות השואה בהולנד ונחנכה ב–2021, אמר: “כשמתכננים מבנים ואנדרטאות הקשורים לשואה, בכל מקום בעולם, הם לא צריכים להיות שקטים ולא להיות אובייקטים שהם חלק מהרקע העירוני. פרויקטים שקשורים לשואה צריכים להיות נוכחים. אנחנו בתקופה שיש בה הכחשת שואה ולכן זה מאוד חשוב”.

ליבסקינד נשוי לנינה, יהודייה קנדית שהיא יד ימינו, ולהם שלושה ילדים. הוא למד אדריכלות בקופר יוניון ועבד אצל שני אדריכלים יהודים מפורסמים אחרים — ריצ’רד מאייר ופיטר אייזמן. באחד הראיונות שנתן הסביר כי בקופר יוניון, בתקופה שבה למד, היה אפשר ללמוד אדריכלות ואף להיות אמן עם הכלים שהוענקו לך. לדבריו, אמו אמרה לו: “אתה לא צריך להיות אמן, כי תהיה מאוד עני. אם אתה אדריכל, אתה עדיין יכול להיות אמן”. בפועל, חלפו שנים רבות עד שבנה בניינים. תקופה ארוכה עסק בהוראת אדריכלות ולא בפרקטיקה והוגדר כתיאורטיקן אדריכלות — כזה שהפרויקטים שלו נשארים על הנייר ומוצגים בתערוכות.

 

את הבניין הראשון שלו השלים רק בגיל 52, עם פתיחת בית פליקס נוסבאום באוסנברוק שבגרמניה ב–1998. פרסומו הרב החל כשנפתח המוזיאון היהודי בברלין בתכנונו ב–9 בספטמבר 2001, יומיים לפני אסון התאומים בניו יורק. מאז, ליבסקינד מזוהה עם אתרי הנצחה ומוזיאונים שקשורים ליהודים או לשואה. לצד אלו הוא מתכנן מבני מגורים, תוכניות אב ועוד. בווילנה, בירת ליטא, הוא הוציא לפועל את מוזיאון MO לאמנות מודרנית. המבנה שנחנך ב–2018 נראה יחסית פשוט מבחוץ, כשרק פינה אחת מתוכו נגרעת ומסמלת את הכניסה. מבפנים, עם זאת, בולטים השפה האלכסונית של ליבסקינד והקווים הדרמטיים. עוד פרויקט מסקרן שלו, דיור בר השגה לקשישים, מסתיים בימים אלו בברוקלין.

 

ליבסקינד אומר שאת הפרויקטים שלו צריך לבחון במציאות ולא לשפוט לפי תמונות. בדומה לזאהה חדיד והאדריכל האמריקאי פרנק גרי, הוא שומר על שפה אדריכלית מובהקת בכל פרויקט. כששואלים אותו על כך, הוא שולף תשובה מוכנה שעליה הוא חוזר ברוב הראיונות. “גם במוזיקה אפשר לזהות את מוצרט או את בטהובן”.

 

מגדל הפירמידה בירושלים. אחד מהפרויקטים שנגנזו ולא הגיעו לכלל ביצועצילום: סטודיו דניאל ליב

המשרד שלו מונה כ–40 עובדים בלבד. “אני לא עוסק בייצור תעשייתי של אדריכלות, אלא בעיצוב של מה שאני מאמין בו. אני מעורב בכל פרויקט — אין לי עניין לעשות סקיצה ולזרוק אותה למישהו אחר. דברים כאלה ניכרים בחלק מהמקרים על הפרויקט, כשמשרד בינלאומי מעביר את הביצוע לאדריכל אחר. אני בקיא בפרטים”.

 

ליבסקינד ידע להתאים את עצמו לטכנולוגיות עכשוויות ולנצל את המחשב להגשמת רעיונותיו, ועם זאת הוא אינו חושש שהתקדמות הטכנולוגיה תייתר את הצורך בו. “בינה מלאכותית עלולה לסחוף למחוזות בידוריים, אבל אדריכלות לא עוסקת בזה ולא עוסקת באופנה. אפשר כבר היום לכתוב בתוכנה של בינה מלאכותית שאתה מעוניין בבניין נוסח ליבסקינד — והיא תייצר לך כזה. זה מאוד מצחיק. האנושות תמיד היתה מאוימת משני דברים: מסדר ומאי סדר. אז אנחנו צריכים למצוא את קו האמצע כדי לשרוד, למצוא איזון. ואנחנו עדיין צריכים אדריכלות. אם כי רוב מה שאנחנו רואים, רוב הבניינים — הם לא אדריכלות. יש בנייה ויש אדריכלות. אפשר לבנות מיליון דברים ולא תהיה בהם אדריכלות. ואפשר לעשות רישום שהוא יצירת מופת וזו תהיה אדריכלות. לאדריכלות יש הגדרה מאוד מסוימת”.

 

מאז 2008 יש תחושה, לפחות באירופה, שנהיה יותר קשה לאדריכלים כמוך, שיש פחות בנייה של מבני ציבור איקוניים.

 

“ההיפך הוא הנכון. למשל, אני בדיוק מסיים פרויקט גדול בניס שבצרפת. העולם חזר עם אנרגיה גדולה אחרי תקופת הקורונה ויש הרבה מאוד פרויקטים, למרבה המזל, שנבנים בכל מקום. זה הרבה יותר ממה שמישהו היה מצפה. אני בר מזל ואני עובד בכל העולם. גם במזרח הרחוק וגם במזרח התיכון. וגם בישראל”.

 

למה לדעתך אדריכלים זרים רוצים לעבוד כאן? יותר קל לבנות פה? זה מעניין יותר?

 

“עסקים. תאמיני לי זה רק עסקים. זה מאוד פשוט. כולם מחפשים עבודה. זה הטבע של אנשים. כל מקום צריך אדריכלות טובה. ישראל לא שונה מכל מקום אחר. מצרפת, גרמניה, דובאי או סין. ברור שלי יש נקודת מבט מעט שונה על ישראל כיהודי וישראלי, אבל מנקודת מבט של אדריכלים שרוצים לבנות בישראל — זה עניין של להרחיב את היקף העבודה”.

 

ליבסקינד לא שש לחלק ציונים לקולגות שלו. “אני לא מבקר אדריכלות”, הוא מצהיר. הוא כן מסכים לחלק מחמאות להרצוג ודה מרון על הספרייה הלאומית ואומר שהבניין הזה “טוב לירושלים. הם אדריכלים טובים שעושים פרויקטים טובים וזה נראה פרויקט חשוב ומעניין”.

 

לגבי בניין האקדמיה החדש של בצלאל, שזוכה לביקורת רבה, הוא אומר: “לא צריך להיות גאון כדי לראות שמי שתכנן את הבניין לא הבין הרבה בקשר למזג האוויר בישראל. אתה לא עושה בניין זכוכית, זה לא בניין בר קיימא בישראל. אז ברור שהיה להם מושג מראש מה הם רוצים לעשות אבל לא היה לו ממש קשר למקום. זה משהו מאוד מביך להבין איך הבניינים האלה נבנים. כן. וזה די ברור לנו כמו שזה ברור לאנשים רגילים (שאינם מהתחום), אבל אולי זה לא היה ברור ללקוח”.

 

ליבסקינד חובב כנראה שיקום הריסות, לא רק בקנה מידה מוזיאלי אלא בקנה מידה אורבני גדול. מה שהביא אותו להכין תוכניות אב לשיקום אלכסנדרפלאץ ופוטסדאמפלאץ בברלין — שתיהן לא התממשו. תוכנית אב אחרת שלו, שהתממשה כמעט באופן מלא ובנייתה מסתיימת בתקופה האחרונה, היא תוכנית האב לגראונד זירו. בשנת 2002 הכריז התאגיד לפיתוח דרום מנהטן על תחרות אדריכלים לשיקום האזור של אסון התאומים. ההצעה של ליבסקינד, שקרויה “יסודות הזיכרון”, זכתה. הוא הציע לבנות מגדל מרכזי, בגובה 1,776 רגל (541 מטרים), כשנת הקמתה של ארה”ב. את המקום שבו עמדו מגדלי התאומים הוא הציע להותיר ריק. בהמשך, ההצעה של האדריכל הישראלי־אמריקאי מיכאל ארד לאנדרטה היא שזכתה ומומשה. ליבסקינד לא ויתר ועבד לאורך השנים עם רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג’רזי, התאגיד לפיתוח דרום מנהטן, עיריית ניו יורק ואדריכלי בניינים נודעים, כדי לממש את תוכנית האב.

 

ובאמת כשמסתכלים על הסקיצה של ליבסקינד מ–2002 ועל המראה כעת בגראונד זירו, נראה שהחזון שלו התממש. “פרויקט כזה לא היה יכול לקרות כל כך מהר אלמלא שיתוף הציבור בפרויקט. אני מאמין גדול שהליך דמוקרטי, מורכב ומסובך ככל שיהיה, זו הדרך הטובה ביותר לארכיטקטורה טובה. תראי, רוב תוכניות האב לעולם אינן מתממשות והן תלויות במוזיאון, כי המציאות משתלטת על הרעיון. אבל התוכנית הזו היתה מאוד מעשית. כשמתכננים תוכנית אב, צריך לחשוב מראש איך כל התנאים עשויים להשתנות. התנאים התרבותיים, הכלכליים, הפוליטיים”.

 

אז מה עשית בפועל שגרם לתוכנית להתממש?

 

“התחברתי למקום, לאופי של ניו יורק, לשכונות שמסביב לאתר. אי אפשר לחשוב רק על משהו ספציפי. על תחבורה או מבנים או שטחים ירוקים. זו היתה תוכנית הוליסטית. ודיברנו עם כל בעלי העניין וגם עם משפחות הנספים. אחד העקרונות הראשונים היה לא לבנות איפה שהיו מגדלי התאומים. רציתי ליצור מרחב בלתי נשכח, משהו מעניין עבור אנשים. הפרויקט הזה בסוף הוא כמו תזמורת שמורכבת מהרבה מאוד מוזיקאים, ואני המנצח”.

 

אתה רואה את המקום כאתר זיכרון או כמוקד אורבני?

 

“גם וגם. זה האתר המתויר ביותר בארצות הברית. 25 מיליון אנשים מגיעים לשם מדי חודש. וזה אתר ההנצחה הכי גדול שתכננתי. זה מרחב ציבורי, לא מקום שקונים אליו כרטיסים בכניסה”.

 

לא היית רוצה להיות חתום על אחד הבניינים? איך אתה מרגיש לגבי אדריכלים אחרים שמממשים את חזונך?

 

“יצרתי את הנקודות המרכזיות בפרויקט וכיוונתי היכן וכיצד ייבנו האלמנטים. אדריכלות היא תחום שיתופי, אני אוהב לעבוד עם אדריכלים מוכשרים בכל העולם. אני מאמין בדמוקרטיה של עיצוב — זה מייצר ערים טובות יותר ואנו יוצרים תוכניות אב בכל העולם ועובדים עם צוותים מדהימים להשלמת הבניינים”.